טור-שו״ע חושן משפט רמ״הטור-שו״ע
שולחן ערוךהכותב: נתתי שדה פלוני לפלוני, והאומר: נתתי שדה פלוני לפלוני, והוא אומר: לא נתת לי, וּבוֹ י״א סְעִיפִים(א)
הַכּוֹתֵב בַּשְּׁטָר: נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, אוֹ שֶׁכָּתַב: נְתַתִּיהָ לוֹ, אוֹ: הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ, הֲרֵי זֶה זוֹכֶה בָּהּ כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ. {אֲבָל בְּדִבּוּרָא בְעָלְמָא לָא קָנִי אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ (טוּר בְּשֵׁם הרמ״ה). וְהָא דְאַמְרִינָן דְּלָא קָנָה, הַיְנוּ שֶׁרוֹצֶה לִתֵּן עַכְשָׁיו בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, אֲבָל אִם אָמַר: נָתַתִּי, בִּלְשׁוֹן הוֹדָאָה, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקָנָה (רַ״ן פֶּרֶק הַמְקַבֵּל) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס׳ סָעִיף ו׳.} אֲבָל אִם כָּתַב בַּשְּׁטָר: אֶתְּנֶנּוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו הָעֵדִים לֹא זָכָה הַמְקַבֵּל. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ קָנוּ מִיָּדוֹ, דְּהָוֵי קִנְיָן דְּבָרִים (טוּר בְּשֵׁם הרמ״ה).}
(ב)
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם קָנוּ מִיָּדוֹ, מְהַנֵּי לְשׁוֹן אֶתֵּן. {ומהרי״ו פָּסַק כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה, וְלָכֵן כָּתַב דְּהַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ בִּשְׁעַת הַשִּׁדּוּכִין לַעֲשׂוֹת לָהּ כְּתֻבָּה גְדוֹלָה, לֹא זָכְתָה כָּל זְמַן שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ, וְלָכֵן נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת תְּנָאִים חֲדָשִׁים בִּשְׁעַת הַחֻפָּה, וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן נ״א.}
(ג)
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם כָּתַב לוֹ בִּשְׁטָר: שָׂדֶה פְלוֹנִית תְּהֵא נְתוּנָה לְךָ, אוֹ: תְּהֵא שֶׁלְּךָ, קָנָה.
(ד)
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר: אֶתְּנֶנּוּ לוֹ מֵעַכְשָׁיו, בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּקִנְיָן קָנָה לְאַלְתַּר. הָאוֹמֵר: נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי, הוֹלְכִין אַחַר דִּבְרֵי הַנּוֹתֵן, דְּאִכָּא לְמֵימַר זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וְאֵין בַּעַל חוֹב שֶׁל הַנּוֹתֵן גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּיַד הַנּוֹתֵן מִמַּה לִּפְרֹעַ; אֲבָל אִם לֹא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ לִפְרֹעַ לְבַעַל חוֹבוֹ, לָא מְהַנֵּי הוֹדָאָתוֹ לָחוּב לְבַּעַל חוֹבוֹ.
(ה)
אָמַר: כָּתַבְתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי וְנָתַתִּי לוֹ בְּיָדוֹ, וַהֲלָה אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי, אִם הַמְקַבֵּל מַתָּנָה הוּא שֶׁאָמַר כֵּן, הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי, וְהַנּוֹתֵן אוֹכֵל פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ. וְאִם בֶּן הַמְקַבֵּל הוּא שֶׁאָמַר כֵּן: לֹא נָתַתָּ לְאָבִי שָׂדֶה זוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: כָּתַבְתִּי וְנָתַתִּי לוֹ, מַנִּיחִים אֶת הַפֵּרוֹת עַל יַד שָׁלִישׁ, עַד שֶׁיִּוָּדַע הַדָּבָר הֵיאַךְ הוּא.
(ו)
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא כְּשֶׁהַבֵּן אוֹמֵר: אֲנִי הָיִיתִי בַּמַּעֲמָד שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁנָּתַתָּ לְאָבִי וְרָאִיתִי שֶׁלֹּא נָתַתָּ לוֹ כְּלוּם; אֲבָל אִם לֹא הָיָה בַּמַּעֲמָד, דִּינוֹ כְּאוֹמֵר: נָתַתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נָתַתָּ לִי. {הַגָּה: שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁכָּתַב בּוֹ: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ עָלַי בְּכָל לָשׁוֹן וּתְנוּ לִפְלוֹנִי כוּ׳, לָאו שְׁטָר מַתָּנָה הוּא מֵאַחַר שֶׁלֹּא נִזְכַּר בַּשְּׁטָר שֶׁהוּא נוֹתֵן, אֶלָּא צִוָּה לְעֵדִים לִתֵּן (הָרא״ש כְּלָל ט׳ סִימָן ו׳).}
(ז)
מְקַבֵּל מַתָּנָה שֶׁבָּא בַּעַל חוֹבוֹ לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, וְאָמַר: אֵינָהּ מַתָּנָה בְּיָדִי אֶלָּא שׁוֹמֵר אֲנִי עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּטֵלָה הָיְתָה מִתְּחִלָּתָהּ, נִשְׁבָּע הֶסֵת וְתַחֲזֹר לִבְעָלֶיהָ. {וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף י׳.}
(ח)
טָעַן הַנּוֹתֵן וְאָמַר: שׁוֹמֵר אַתָּה עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁאָמַר: שֶׁלֹּא מִדַּעְתִּי נְתַתִּיהָ, אוֹ: גְּזוּלָה הִיא בְּיָדְךָ, וְזֶה אוֹמֵר: נָתַתָּ לִי, אִם הֶחֱזִיק בָּהּ שְׁנֵי חֲזָקָה אוֹ שֶׁהִיא מַתְּנַת מִטַּלְטְלִין, נִשְׁבָּע הַמְקַבֵּל שְׁבוּעַת הֶסֵת וְנִפְטָר.
(ט)
נָתַן שָׂדֶה פְלוֹנִית בְּמַתָּנָה לִרְאוּבֵן, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִיר רְאוּבֵן שְׁטַר מַתָּנָה לַנּוֹתֵן וְגַם עָשָׂה לוֹ מְחִילָה, לֹא נִתְבַּטְּלָה הַמַּתָּנָה בְּכָךְ.
(י)
הַמְקַבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה וְזָכָה בָּהּ, וְאַחַר שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק חָזַר בּוֹ וְאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ, אוֹ: אֵינִי מְקַבְּלָהּ, אוֹ: הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה, אוֹ: מוּם זֶה נִרְאָה לִי בָּהּ, לֹא אָמַר כְּלוּם לְעִנְיַן שֶׁתַּחֲזֹר לַבְּעָלִים, אֶלָּא הֲרֵי הִיא הֶפְקֵר וְכָל הַקֹּדֶם בָּהּ, זָכָה. {וְאִם יֵשׁ לוֹ בַּעַל חוֹב, גּוֹבֶה מִמֶּנָּה (טוּר).} אֲבָל אִם הָיָה צוֹוֵחַ מֵעִקָּרָא, לֹא קָנָה הַמְקַבֵּל וְחוֹזֵר לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים. {הַגָּה: וְכָל זֶה בְּאוֹמֵר אֶחָד מִן הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁמַּשְׁמָעוּתוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בָּהּ; אֲבָל אִם אָמַר לָשׁוֹן דְּמַשְׁמַע שֶׁלֹּא הָיְתָה מַתָּנָה מֵעִקָּרָא, אַף עַל גַּב דְּשָׁתַק תְּחִלָּה נֶאֱמָן בְּהוֹדָאָתוֹ, וַאֲפִלּוּ חָב לַאֲחֵרִים כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּעַל חוֹב עָלָיו, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּחֶזְקָתוֹ עַד עַתָּה נֶאֱמָן עָלֶיהָ. אָמַר: אִי אֶפְשִׁי בָּהּ, אִם הַמַּתָּנָה מִטַּלְטְלִין הָוֵי לֵהּ הֶפְקֵר; וְאִם הָיָה קַרְקַע, מֵאַחַר שֶׁשָּׁתַק תְּחִלָּה אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם (הַכֹּל בַּטּוּר).}
(יא)
זִכָּה לוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, וּכְשֶׁשָּׁמַע הַמְקַבֵּל שָׁתַק, וְאַחַר כָּךְ צָוַח וְאָמַר: אֵינִי מְקַבְּלָהּ, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם זֶה שֶׁשָּׁתַק כְּבָר רָצָה וְזֶה שֶׁצָּוַח חָזַר בּוֹ, אוֹ שֶׁשָּׁתַק מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְיָדוֹ כְּלוּם וְזֶה שֶׁצָּוַח הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ. לְפִיכָךְ, אִם קָדַם אַחֵר וְזָכָה בָּהּ לְעַצְמוֹ, אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדוֹ שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל זָכָה, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה בָּהּ הֲרֵי הִפְקִירָהּ, וְזֶה שֶׁקָּדַם וּלְקָחָהּ מֵהַהֶפְקֵר, זָכָה. וְאִם חָזְרוּ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים וּתְפָסוּהָ מִיַּד זֶה שֶׁקָּדַם וְזָכָה בָּהּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם, שֶׁמָּא הַמְקַבֵּל לֹא זָכָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר: אֵינִי רוֹצֶה, הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וְלֹא קָנָה אוֹתָהּ, וּבִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא קַיֶּמֶת עֲדַיִּן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיְתָה מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. כֵּיוָן שֶׁשָּׁתַק בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַע, קָנָה. {הַגָּה: לֹא רָאִיתִי מִי שֶׁמְּחַלֵּק כָּאן בֵּין שְׁכִיב מְרַע לְבָרִיא, וְגַם אֵינוֹ נִרְאֶה לִי לְחַלֵּק בְּכָךְ, מֵאַחַר שֶׁזִּכָּה לוֹ הַמַּתָּנָה עַל יְדֵי אַחֵר, קָנָה בְּבָרִיא כְּמוֹ בִּשְׁכִיב מְרַע, וְכֵן דַּעַת הָרא״ש שֶׁזָּכָה הַמְקַבֵּל בְּכָל עִנְיָן.}
מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טור(א)
{א} כתב בשטר נתתי שדה פלוני לפלוני או שכתב נתתיה לו או הרי היא שלו באחד מאלו שלשה הלשונות שכתב ומסר לו שטר קנאה:
{ב} אבל אם כתב אתננה לו ומסר לו השטר לא קנה:
(ג)
{ג} וכתב הרמ״ה אבל אם כתב לו בשטר שדה פלוני תהא נתונה לו או תהא שלו קנה אבל בדיבורא לא קנה בחד מהנך לישני אא״כ קנו מידו:
(ב)
{ד} אבל אמר אתננו לו אפילו אם קנו מידו לא קנה דקנין דברים בעלמא הוא ולא מחייב לקיימו בעל כרחיה:
(ד)
{ה} ומיהו אם אמר אתננו לו מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר דכיון שאמר מעכשיו אין זה לשון הבטחה אלא בהאי שטרא או בהאי קנין מקנה ליה גופא דארעא:
{ו} האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתת לי הולכין אחר דברי הנותן דאיכא למימר זיכה לו על ידי אחר ואין בעל חוב של הנותן גובה ממנו כל זמן שישאר ביד הנותן ממה לפרוע אבל אם לא נשאר בידו ממה לפרוע לב״ח לא מהני הודאתו לחוב לבעל חובו כיון שב״ח קדם והקרקע היה עד עתה בחזקתו.
(ה)
ואם אומר נתתיה לו בידו והוא אומר לא נתת לי הודאת בעל דין כק׳ עדים והרי הוא של הנותן:
{ז} ואם המקבל מת ובנו אומר שלא נתנה לאביו לא תנתן לא לזה ולא לזה אלא תנתן ביד שליש עד שיתברר הדבר.
(ו)
ודווקא כשהבן אומר אני הייתי במעמד שאתה אומר שנתת לאבי וראיתי שלא נתתי לו ואפ״ה משלשין ולא אמרינן הודאת בע״ד כמאה עדים דמי כיון שהבן לא קבל השטר בידו אלא אומר על קבלת אביו שלא קבל ואיכא למימר שמא טעה וסבר שלא קבל וקבל אבל אי לא היה במעמד היינו כמו נתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתנו דחיישינן שמא זיכה לו ע״י אחר:
(ז)
{ח} כתב הרמב״ם מקבל שטען שדה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי
{ט} שומר אני עליה וכיוצא בזה או בטלה היתה מעיקרא שלא קבלתיה אלא בע״כ באונס או בטעות או כיוצא בזה דבריו קיימים ונשבע על זה שבועת היסת ותחזור לבעלים:
(ח)
{י} טען הנותן שומר אתה עליה או שלא מדעת נתתיה או גזולה היא בידך נשבע המקבל שבועת היסת ונפטר ע״כ. ואיני מבין מה ענין שבועה לכאן כשטוען המקבל שאינה מתנה יסתלק ממנה ויניהנה:
(ט)
{יא} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: יעקב נתן לראובן בנו קרקע במתנה מעכשיו אחר זמן ירד יעקב מנכסיו ופייס מראובן שיחזיר לו שטר המתנה וכן עשה וגם עשה לאביו שטר מחילה אחר כן נתעשר יעקב ובקש ראובן מאביו שיחזור ויעשה לו שטר מתנה כבתחילה ולא רצה יעקב אז ערער ראובן על הבית ואמר שלא יוציא מתחת ידו בחזרת שטר המתנה ובמחילה שעשה לו. תשובה: הדין עם ראובן שיעקב לא קנה בחזרת השטר ולא במחילה ואם יעקב מודה בכל הדברים בפני ב״ד יחזיקו ב״ד הקרקע ביד ראובן ואם כופר ואומר שלא נתן לראובן מעולם אם עדי המתנה הם קיימים ומעידים על המתנה הרי הבית של ראובן ואם אין עדים ישבע יעקב שלא נתן לראובן:
(י)
{יב} מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי איפשי בה אינה כלום אלא שלו היא ואם בא בעל חובה גובה ממנה:
{יג} אבל אם אמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין אם קבלה הוא בעצמו שהרי זה מודה שהיתה בטלה מעיקרא ומעולם לא כיון לזכות בה והודאת בעל דין בק׳ עדים דמי וחזרה לנותן וכתב הראב״ד דוקא שאינו חב לאחרים אבל אם חב לאחרים כגון שיש לו בעל חוב שיש לו לגבות ממנה אינו נאמן ורש״י פירש שהוא נאמן אפילו יש לו בעל חוב וטעמא דמלתא כיון שלא היתה בחזקתו עד עתה וכן דעת א״א הרא״ש ז״ל:
{יד} כתב הרמב״ם ז״ל דכשאומר אי איפשי בה לאחר שבאה לידו הוי הפקר וכל הקודם בה זכה ורש״י חילק במטלטלי כיון שהן בידו ואמר אי איפשי בהן הויא לשון הפקר אבל קרקע שאינו בידו לא הוי אי איפשי בו לשון הפקר אלא רוצה לבטל המתנה ואינו יכול כיון שכבר קבלה וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל הכותב נכסיו או נתן מתנה לפלוני ואמר המקבל מיד איני רוצה בה לא קנה וחזרה ליד הנותן אבל שתק תחילה ואח״כ אמר אי איפשי בה אם הנותן בריא לא זכה עד שיגיע לידו השטר וכיון שאמר אי איפשי בה קודם שהגיע לידו חוזר לנותן ואם הנותן שכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים דמו ומיד כשכתבו לו והוא שתק זכה וכשחזר ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה בה אם הן מטלטלין ואם הוא קרקע לא יצא מתחת ידו בשביל זה:
(יא)
{טו} ואם זיכה לו ע״י אחר בפניו ושתק ואח״כ אמר אי איפשי בה כתב הרמב״ם שהוא ספק לפיכך אם קדם אחר וזכה בהן לעצמו אין מוציאין מידו דשמא המקבל זכה וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה וזה שקדם זכה בה ואין מוציאין מידו ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפשוה מיד זה שזכה בה אין מוציאין מידן דשמא המקבל הוכיח סופו על תחילתו שלא זכה בה וברשות הבעלים הראשונים קיימא עד כאן ומדברי א״א הרא״ש ז״ל יראה שזכה בה המקבל.
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.